התחלה

הסיפור הזה מתחיל מהסוף.

מסע שהתחיל לפני 12 שנים ואולי לא נגמר לעולם. יהיה טוב. אפילו טוב מאוד.

אני לייה, אמא של נועם, אשתו האהובה והאוהבת של אורי.

היו ימים שלא האמנתי שאוכל לשבת ולכתוב בפשטות כזו את המילה אמא. פעם היא הייתה מעבירה בי צמרמורת או פרפרים בבטן. פעם היא באה בהקשרים של כאב וסבל, כמיהה ואכזבה.

הכרתי את אורי ב-31/1/97, אז נפגשנו לראשונה, בילינו ביחד את הלילה ומאז לא נפרדנו. אהבה גדולה, ענקית, עם הרבה חששות. ממש "לאב סטורי" אמיתי בקיבוץ קטן בדרום.

ואז עברנו לגור יחד בקיבוץ אחר ואז החתונה. מושלם. מוקפים חברים, משפחה, המון המון אהבה.

ובנתיים, אני צומחת וגדלה, מניחה מאחוריי את שנות הבדידות הקשות ומתכננת את העתיד.

שנה אחרי החתונה, בדיוק ביום הנישואים הראשון, אני מפסיקה לקחת גלולות ובטוחה שאקבל מתנה - תינוק.

צעירה ותמימה.

גם קצת מטומטמת. האמת.

כשאיחר המחזור הראשון התקשרתי קודם לא’, חברתי היקרה, היו לי דמעות בעיניים, כל כך התרגשתי. איך כבר אז ידעתי, חשבתי שזה כל כך משמעותי עבורי להיות אמא?! אין לי הסבר לזה.